ניהול נכסים
ניהול נכסים נסיון בפסיקה לאמר שזכות שיש לה השפעה נגטיבית היא לא קניינית למשל הזכות של הגנת הדייר.
אבל זה לא התקבל כי לכל זכות קנינית יש השפעה נגטיבית כלשהי גם ניהול נכסים כמו כן ניסו לאמר שזכות קניין לא יכולה להיווצר מכח חוק . שתי הטענות נדחו כי יש זכויות מחוק למשל זכות העכבון וחוק ניהול נכסים .
פס"דניהול נכסים זה מהווה דוגמא להראות שהסיווג של הזכויות לאור מהאיניה הוא עניין מעדשי ולא תאורתי.
בן מחו היה מפיץ בלעדי למוצרי ניהול נכסים. במסגרת ההסכם היא התחייבה לא להפיץ בעצמה או באמצעות אחר והיה ס' שאמר – מוסכם בזאת שזכות ההפצרה היא קניינו הבלעדי של המפיץ והחברה מסכימה שזכותו הבלעדית של המפיץ לעביר בלו כל הגבלה את זכות ההפצה לאחר או לאחרים אם בתמורה ואם לא בתמורה ובהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של המפיץ".
ס' נוסף רלוונטי – ידוע או מובן כי אין זכות לטנא נגה לבטל הסכם זה .
בשלב מסויים הוא הרגיש כי הלחברה אינה פועלת על פי ההסכם והא הגיש המרצת פתיחה לפס,ד הצהרי שאומר שזכות ההפצה היא קניינו והוא רשאי להעבירה לכל מי שירצה בהתאם לשיקול דעתו . השאלה שעלתה ב]פס"ד היא האם הזכות היא קיניינית למרות שאינה נמנית בזכויות הקניין המוכרות .
א. איך מסווגים את הזכות – ביה"מ אומר – ראשית, זכויות קניין למעשה הן פרי רוחו של האדם והמצאתו אבל אין די בכך ששני צדדים יסווגו בינהים את הזכות קניינית בכדי להפוך אותה לקניינית . כלומר לא הכותרת היא שיוצרת את הקניין אלא מהותה ומאפייניה . סיווג הזכות יעשה ע"פ ניהול נכסים וההקשר הקונקרטי .
ב. מה מאפיין זכות קניין – ביה"מ בחן האם הזכות הזו היא קניינית על פי מהותה. ביה"מ אומר כי לא ניתן לייחס סממננים מובהקים לזכות 'ניינית מכוון שיש מאפיינים שלעיתים קיימים גם בזכות קניינית ולגם לא ניהול נכסים.
זכות ההפצה היא זכות חוזית הואיל והזכות מבוססת על יחסי אמון בין הצדדים . ביה"מ אומר למעשה שזכות כזו שיש יחסי תלות מתמשכים בין המפיץ ליצרם וכל כולה תלויה ביחסי האמון אינה 'קיננית מכוון שאין בה את מאפיין העצמאות – בזכות קניין אדם לא זקוק לאחר לעצם הגשמתה ( אם החברה לא תספק מוצרים לא יהיה לו מה להפיץ)
לכן כלל חוזה הפצה ניהול נכסים ללא מועד ניתן לביטול תוך זמן סביר וכל כוחה של הזכות להפצה הוא ביחסים בין היצרן למפיץ ואין כובלת את כל העולם ולכן גם תכונת העדיפות לא מתקיימת . ביה"מ מפנה לפסיקה אחרת האומרת שאם יש לאדם חוזה הפצה בלעדי של מוצרי חברה מסויימת, ואדם אחר הולך וקונה את אותם מוצרים ממפיץ בארץ אחרת ומוכר את המוצרים בארץ , הפסיקה אומרת שהמפיץ הבלעדי לא יכול למנוע ממפיץ מתחרה להפית את מוצרי היצרן במידה והוא רכש אותם מצד ג' שאיננו היצרן מכוון שהחוזה בינהם מחייב רק את הצדדים לחוזה ולא אחרים ניהול נכסים .
טוען ניהול נכסים כן זכות ההפצה בדר"כ אינה קניינית אבל במקרה שלו הוסכם באופן מפורש בחוזה שהזכות היא אכן קיניינית . אך ביהמ"ש קובע שהכינוי וקביעת הצדדים לא יוצר וקובע את מהות הזכות .
לגבי העבירות – עבירות קיימת גם בזכות חוזית ולכן כשלעצמה לא מגדירה זכות קניינית .
שלילת זכות הביטול – התנאי הזה כנראה ואינו עומד בתקנת הציבור, אך הוא לא מכריע בגלל חופש החוזים , ואומר ביהמ"ש שיש לפרש את החוזה המסחרי בהתאם לתכלית המסחרית של העסקה. במקרה זה אין עסקה חד פעמית אלא בסדרה של חובות הדדיות התלויות ביחסי אמון ולכן השלילה המוחלטת של זכות הביטול אינה מתיישבת אם השכל הישר וההיגיון המסחרי – לא יכול להיות חוזה הפצה שקיים לעד בעיקר כי החוזה תלוי ביחסי האמון .
באמצעות פרשנות תכליתית אומר ניהול נכסים שכוונת הצדדים היתה היא שאין זכות ביטול כל עוד היחסים תקינים אבל כאשר יש נסיבות חריגות שחותרות תחת מהות ההסכם אז ניתן היה לבטל .
לסיכום , ביהמ"ש קובע כי זכות הפצה איננה ניהול נכסים וזאת על אף קיום שלושת המרכיבים הקיימים לכאורה והם - 1. קביעת הצדדים 2. זכות העבירות 3. שלילת זכות הביטול .
הפסיקה קבעה חד משמעית אבל בספרות יש עדיין מחלוקת בעניין.
כללי תשתית של ניהול נכסים
כלל א' כלל הרשימה הסגורה :
השאלה היא האם זכיות קניינות הן רשימה סגורה או שהצדדים יכולים להגדיר אותם לבד. אם זו רשימה סגורה הצדדים לא יכולים להגדיר אותם לבד.
לגבי זכויות חוזיות אין בעיה אם הכלל . הצדדים לחוזה יכולים לעצב את ההסכם לפי ראות עיניהם.
ס' 24 לחוק החוזים מציין בפרוש את כלל הרשימה הפתוחה לחוק החוזים בכפוף לס' 30.
זכויות קניינות : השאלה היא האם צדדים יכולים ליצור זכויות קניינית שישפיעו על צדדים שלישיים מבלי שהן מצויינות בחוק. למעשה האם ניתן להמציא זכות קניינית –
סע' 1 לחוק השכירות – 1. זכות הוקנתה בתמורה 2. להחזיק או להשתמש בנכס 3. שלא בצמיתות
האם ניתן ליצור זכות שכירות לצמיתות – נקודת ההנחה היא שיש לאבחן בין הרמה האובליגטורית בין הצדדים ובין הרמה הקיינית . ברמה האובליגטורית בין הצדדיים החוזה תקף . אם יתברר כי ברמה הקניינית זה לא ניתן אז אולי לא היה ניתן לממש את החוזה או לאכוף אותו אבל עדיין ניתן יהיה לתבוע פיצוי על הפרת החוזה.
לכן יש לבחון האם יתכן שצדדים יגדירו זכות חזקה ומימוש לצמיתות .
ס/ 31 לחוק השכירות וההשאלה – הוראות ניהול נכסים(הדן בשכירות) יחולו גם על כל זכות – כלומר אם מדברים על זכות שימוש ללא זכות חזקה אז יחולו עליה כל ההוראות של שכירות ( שימוש, בתמורה , ללא צמיתות)
אומר החוק – אם עומדים בדרישות ס' 1 לחוק יחולו בשינויים המחוייבים ההוראות גם לגבי שימוש ללא חזקה .
שאילה : זכות שאילה שימוש + חזקה . ללא תמורה ולא לצמיתות ( ההבדל הוא בתמורה )- פרק ב' לחוק .
שכירות – שימוש וחזקה, בתמורה ,
רשיון : שימוש ללא חזקה , בתמורה ולא בצמיתות .
רשיון בחינם : שימוש( ללא חזקה) לא בתמורה ולא בצמיתות
ס' 26 לחוק אומר כי לגבי–רשיון בחינם , הוראות פרק ב' החלות על שאילה יחולו גם על רשיון בחינם.
למרות זאת יש מחלוקת בפסיקה האם זכות רשיון היא זכות קניינית וזאת למרות ס' 31 .
אלו שטוענים שלרשיון יש זכות קניינית מסתמכים על ס' 31 אבל באף אחד מהפורמטים הללו אין אפשרות להעביר את הזכות לצמיתות .
יש טיעונים האומרים כי גם בדיני קניין בדיוק כמו בדיני חוזים ראוי שתהיה רשימה פתוחה הניתנת לקביעה ע"י הצדדים.
נגד כלל הרשימה הסגורה :
א. חופש החוזים – אם נאפשר רשימה פתוחה נוכל לאפשר לצדדים לעצב את הזכות כראות עיניהם.
ב. אם אנו מתנים את כפיפות כל העולם לזכות ברישום או בכל דרך אחרת אנו יוצרים פומביות לעניין ולכן לא צריכה להיות בעיה להצר את כל העולם. כלומר להחיל את הזכות שנוצרה ע"י הצדדים על כל העולם .
ג. גם בתוך הרשימה הסגורה יש גמישות ניהול נכסים . יש זכויות שהן גמישות ופועל נוצרת רשימה פתוחה מכח הדין . למשל זיקת הנאה – זו זכות קניינית האומרת כי ניתן לקבוע לגבי כל זכות שימוש מעשה או מחדל שבעל המקרקעין יהיה חייב לעשות אותה . באמצעות חוזה ניתן ליצור זיקת הנאה שמחייב את בעל המקרקעין לעשות או לא לעשות דברים מסוגים שונים ומשונים ולמעשה כל עוד הזכות רשומה היא פומבית וקיימת לכן למעשה גם הזכויות הסגורות אינן חד משמעיות . דוגמא נוספת הסכמי שיתוף- על נכס משותף לכל אחד מהשותפים חלק בכל הנכס אבל הדין מאפשר לשותפים ליצור הסכם שיתוף המחלק את הנכס בצורה מדויקת ואם ההסכם נרשם הוא הופך לזכות קייניינית ולכן זו דוגמא נוספת לגמישות הדין כל עוד הזכות נרשמת ולכן פומבית . עוד דוגמא – ניהול נכסים . אם הוא נרשם בפנקסי המקרקעין יש לו הבט קינייני .
ניהול נכסים מתנגד לטענה זו . הוא אומר שאכן יש גמישות אך בתוך מסגרת סגורה של תבניות קיימות ולא באופן לא מבוקר.
ד. ניהול נכסים – מבחינת יעילות כלכלית יש לאפשר גמישות לבעלי הזכויות לסווג לעצמם את הזכויות ולבנות לעצמם את הזכויות כך שיוכלו לנצל את הזכויות שלהם בצורה אופטימלית .
בעד רשימה סגורה:
א. תכונת הפומביות היא לב ליבה של הזכות הקיניינית . לא ניתן לתת הגנה קיניינית לזכות שאינה פומבית . הם טוענים – גם אם נתגבר על הנושא באמצעות מתן פומביות או פרסום באמצעי חילופי אחר, עדיין זה לא מוצדק להטיל על צדדים שלישים את הנטל לבדוק זכויות שאינן מעוגנות בדין . טענתם- גם לגבי זכויות אובליגטוריות או מעין קיניינית, ידיעה בפועל של הצד השני על הזכות מטילה עליו גם אחריות וגם כפיפות ולכן במקרה כזה הידיעה נבדקת סובייקטיבית מכוון שתום הלב לפי תקנה 9 ו 10 הוא סובייקטיבי . לעומת זאת אם נבוא ונאמר שהכפיפות של צד ג' כלפי הקניין או הזכות של הראשון היא איננה מותנית באשמה או בידיעה סובייקטיבית אלא עצם זה שהראשון רשם זאת היכנשהו מוביל למסקנהניהול נכסים שצד ג' היה יכול או צריך לבדוק האם קיים רישום , אנו למעשה מטילים על כל העולם נטל לבוא ולבדוק את כל המקורות הפומביים גם אם בפועל לא היתה לו ידיעה סובייקטביות וזאת כאשר המקורות הללו לא תמיד ברורים ומוסדרים . אם צד ג' ידע על הזכות הוא ממילא יהיה כפוף לה, אבל אם לא ידע ורק יכול היה לדעת אנו מטילים עליו נטל כבד מידי . אי אפשר להשוות בין הנטל הקיים היום מצריך בדיקת מקור פומבי המוכר מוסדר ומפוקח ע"י הדין לבין הנטל לבדיקת מקור חלופי שלא ברור מה הוא והיכן נוצר .
ב. גם ברמה הכלכלית , אם נאפשר לצדד' לאפשר ליצור זכויות חדשות שהתכנים שלהם נקבעים על ידים למעשה נקטין את העוגה מכוון שגורמי היציבות והוודאות יפגעו כאשר גומרים אלו הם אבות דיני הקניין. השוק יסבול מכך מכוון שצדדים יאלצו השקיע הרבה יותר משאבים בכדי לקיים עסקה לאחר שבדק את כל הזכויות אם בכלל קיימות והיכן.
לכן טענה זו קובעת כי יש לשמור על הרשימה הסגורה והצדדים לא יכולים להמציא זכויות חדשות או לשנות את המאפיינים של זכויות הקיניין הקיימות ניהול נכסים .